את מפריעה לי לכתוב את השירה עליך או אולי את מפריעה לי לקרוא את השיר עליך? מחשבות על מופע שירה, מוזיקה וצילום על אמהות

אני בטוחה שריקי כהן חברתי המקסימה לא חשבה שהתאריך הנבחר לערב שירי נשים ייפול בדיוק על תוכנית הפתיחה של "האח הגדול". כמה סימבולי, שערב שירי נשים, איכותי ואקוסטי, יעמוד מול האויב התרבותי הגדול ביותר בעיני של התרבות- הראליטי. כמה סימבולי שבעוד מאות אלפי משפחות ידבקו למסך ויחלקו ציונים במדרג "כוסית עד כונפה" למתמודדות החדשות, במקום אחר, כמעט יקום מקביל, יתכנסו כמאה נשים וכמה גברים לשמוע שירת נשים המכבדת את את המהות ולא את היקף החזה.

אז הערב שתכננתי להגיע אליו "נפל" בדיוק על אירוע ההשקה הנוצץ של "האח הגדול". וכך בלי שהדבר תוכנן מצאתי את עצמי מסבירה לכל השואלים (והיו הרבה כאלה) ש"לא אני לא מתכוונת לראות האח הגדול, אני בדרך לאוזן בר לערב שירי נשים" "ולא אף אחד לא הכריח אותי אני דווקא אוהבת שירה, באמת"

אז כן אני באמת אוהבת שירה. על מדפי חדר העבודה שלי מונחים ספרי שירה שונים. עד אתמול בערב לא נתתי את הדעת לכך שאני קוראת בעיקר ספרי שירה של גברים. דווקא אני שעוסקת בהורות ובאמהות לא קראתי כמעט שירה על אמהות. נכון לאה גולדברג ורחל ואפילו יונה וולך נמצאות על המדף וזוכות למקום של כבוד (שמתם לב שאף אחת מהן לא היתה אמא?), אבל חוץ מהן יש שם ספרי שירה של גברים: נתן זך, אלתרמן ויהודה עמיחי, נתן יהונתן, דוד אבידן ועוד כמה פחות מוכרים.

למה זה באמת, שאלתי את עצמי בערב הקסום הזה, איך יכול להיות שאני לא מכירה כמעט שירה של נשים ויותר מזה שירה על אמהות? התשובה לכך צפה במהירות מפחידה- את טעמי הספרתי ובעיקר זה הקשור לשירה ביססתי בין הצבא להולדת הילדים. בתקופה הזאת למדתי באוניברסיטה קורסים בספרות ושירה, הקפדתי לקרוא כל יום בשקט שירים ואפילו הלכתי לערבי שירה וכנסים בנושא. מהרגע שנולדו הילדים ספרי השירה הונחו על המדף והם נשלפים משם מדי פעם, באמת כשיש זמן.

מה יש בשירה לעומת כל ספרות אחרת שגרם לי לזנוח אותה? שירה אי אפשר לקרוא סתם כך במהירות. שירה אי אפשר לקרוא כשעייפים. כדי להבין מה מסתתר בין המילים ובבחירת המילים, כדי להצליח להרגיש שהשיר נוגע, מקלף בך משהו ונשאר איתך, צריך זמן ובעיקר סוג של סבלנות שנעלמת לנו בשלב הניסיון לעבור את היום בג'ינגול אין סופי וחיוך על השפתיים בתקווה לצנוח למיטה בשעה 12. אי אפשר לקרוא שירה כשסל הכביסה מלא או כשמתעוררים בלילה להניק. או שאולי אפשר רק אני לא בנויה לזה.

אז כך לאט לאט על השידה שלי צצו מוצצים, חיתולים ומגבונים, במקום ספרי שירה, ואת שעות הערב ביליתי בין אמבטיות, עבודה והנקה וכן גם בצפייה באח הגדול ודומיו ולא בקריאה.

הערב הזה הזכיר לי בעיקר את עצמי ואת מה שאני לא מתכוונת לוותר עליו מעכשיו. שירה.

אז מה הפסדתם שם? ערב מוקפד, חם ונעים, שהתקיים באוזון בר בתל אביב בו משוררות קראו משיריהן על הבמה והציגו וסיפרו על עצמן או תהליך היצירה. 6 משוררות הקריאו שירה על אמהות. על אמהות שלהן על האמהות שגידלו אותן. על המהות של האמהות ועל המקום הזה המרגש, האוהב וגם הכואב.

לכל אחת ייחוד שונה. מקסימה בעיני דרך ההקראה של כל אחת וגם בחירת השירים. הקריאו שירה: טל ניצן, נורית זרחי, שאותה אין צורך להציג, אורית גידלי, שאני מכירה מהבלוג ג'ינג', יעל גלוברמן, גלית סליקטר וריקי כהן.

חוץ מהקראת שירים היתה שם גם רות דולורס וייס, המרגשת עם שירים מאלבום חדש ותערוכת צילום של הצלמת המוכשרת ראומה חיות

אני מחכה לערב הבא וגם לספר השירים של ריקי כהן שאני בטוחה שיהיה מוצלח ומרגש.