הבכור סיים השנה תיכון וממרום 12 שנותיי כאמא במערכת החינוך גיליתי שהדבר שההורה הישראלי הכי רוצה הוא שהילד שלו יהיה מחונן. קראתם נכון- עזבו בריאות, חברים, דרך ארץ, עזבו יצירתיות, שמחה- העיקר הביאו לנו תעודת הצטיינות טובה ואם אפשר גם השתתפות בתוכניות מצוינות למיניהן.

השיא הוא מבחן איתור מחוננים בכיתה ב. הלחץ והרצון שהילדים יעברו את המבחן הם גדולים. בשנים האחרונות קמו קורסי הכנה שונים למבחן ולחותמת – מחוננות.

הורים רבים מאמינים שהדחיפה שהם יתנו לילדים היא זו שתהפוך את חייהם לחיים מצליחים ובסופו של דבר לאיזה סטרטאפ ואקזיט. בפועל חלק מהילדים נלחצים מדי ולא עומדים בציפיות הגבוהות כשהם מגיעים לכיתות גבוהות יותר. חלק אגב פשוט נשחקים מהלחץ ומורדים בגיל תיכון.

התחושות האלה שלי, שעליהן כתבתי לא מעט, ליוו אותי בכל צפייה בהורים במערכת, וכשהגיע לידי הספר של ליאת פולוצקי, מעבר לגבול היכולת, על משיגות יתר, פשוט נשאבתי לקריאה.

הספר מבוסס על עבודת דוקטורט של ליאת ובוחן את התופעה, שעד השנים האחרונות לא התייחסו אליה- משיגות יתר.

בואו נתחיל בשורה התחתונה- הספר והמחקר של ליאת קורא להורים להימנע מלדחוף את ילדיהם להישגים מעבר ליכולות שלהם. או במילים אחרות לאפשר לילדים להיות מי שהם בלי מרוץ מלחיץ לעבר תעודת הצטיינות או מחוננות.

זה לא אומר שיש להזניח את הילדים אבל על שאלת הלחץ יש לתת את הדעת. וגם על השאלה עד כמה התלמיד יכול להצליח ליהנות מהדרך, קריאה ועד כמה להיות יצירתי בתנאי לחץ. כדי להצליח באמת יש לעודד גם יצירתיות, וזו קיימת בתנאי חופש ולא שינון חומר או לימוד מתמיד.

נושא מרתק אחר שעולה בספר הוא שאלת המגדר. האם מבחני איתור המחוננים או המערכת כולה מכוונת לבנים והבנות נשארות מאחור?

ספר שמעלה שאלות מעניינות ובעיקר מאפשר להבין את ההתנהלות שלנו כהורים, מול המערכת והילדים ומה ההתנהלות הזו גורמת.

ממליצה לקרוא כי למרות שמדובר בספר מחקרי הוא כתוב בצורה קולחת ונעימה לקריאה.

פרטים:

מחברת ליאת פולוצקי

שם המספר: עבר לגבול היכולת- משיגות יתר, מקורותיה והשלכותיה

הוצאת הקיבוץ המאוחד