ד"ר שרון גבע, חברה ומרצה להיסטוריה, בפוסט אורח על יום האם או יום המשפחה או אולי בכלל יום השואה? מחשבות על המובן מאליו, על אהבה, הורות ואמהות ובחינה של אמהות ונשים בתקופה השחורה בהיסטוריה

נהוג לדבר ביום המשפחה על סוגי משפחות, על תפקיד המשפחה ולפעמים גם על הורות. כמעט אף אחד לא מדבר על זמנים קשים או אמהות שלא בחרו באמהות. הנה סיפור על אמא לילדים שאינם שלה. על אמא אוהבת, מכילה מקריבה וטוטאלית, בזמנים אחרים ואפלים. סיפור על כמה נשים שבחרו או שאולי לא בחרו באמהות לילדים עצובים, יתומים וחסרי כל בתקוםה הכי שחורה בהיסטוריה. אמהות בשואה.

לנה קיכלר היתה מורה, מחנכת, פסיכולוגית, ויותר מכול: אימא. בימי השואה איבדה את בתה הביולוגית והצילה ילדים ממוות. סיפור ידוע הוא כיצד מצאה ביוני 1942 תינוק חי על גופת אמו והבריחה אותו מחוץ לגטו תחת מעילה, והצליחה למצוא לו מקום מקלט במנזר, על אף התנגדותו של הכומר לקבל תינוק נימול. עם תום המלחמה מצאה בבית הוועד היהודי בקרקוב ילדים וילדות שנשארו לבדם שהפכו לילדים שלה. במחקר הפמיניסטי על השואה לפעמים קוראות לזה "אם חלופית": אישה שתפסה את מקומה של האם הביולוגית הנעדרת ומילאה את התפקידים המסורתיים והבסיסיים של אימא, הזנה, טיפול, סיעוד ואחר כך גם חינוך, ומעל לכול, הענקת אהבת אם שאינה תלויה בדבר.

לנה קיכלר לא היתה היחידה מקרב אמהות כאלה, אבל היתה הידועה מכולן. בין אלה היו מחנכות, רופאות ומדריכות, כמו פריצי צוקר שהקדישה חייה לבני נוער בטרזיינשטאדט, ד"ר טובה שמחוביץ, רופאה מוורשה שהקימה שם בית חולים לילדים וכמו הנשים במחנה דראנסי שבצרפת שטיפלו במסירות בילדים ובילדות עד שהובלו איתן למוות. כולן היו אמהות מחליפות: לשעות, לימים, לחודשים, אחרות אולי לרגע. רובן ככולן נשכחו.

לפעמים נדחקו בצילה של דמות מיתית: כזו היתה סטפה ויל'צינסקה, המחנכת בבית היתומים הידוע של יאנוש קורצ'אק, שגם היא לא עזבה את חניכיה וחניכותיה והלכה איתם אל מותם המשותף. אישה הממלאה תפקידיה המסורתיים כמעט בשלמות אך סיפור השואה שלה נעדר סממנים דרמטיים, מנגנון שיתעד וזיקה למפלגה או תנועה פוליטית סופה כנראה להיעלם מזכרוננו, וגרוע מכך: להידחק לשוליו. לא מזמן התקשרה אליי תחקירנית צעירה של אמצעי תקשורת גדול לקראת הפקת תכנית בנושא השואה. היא שאלה על נשים מחנכות בתקופת השואה, "כמו למשל העוזרת של יאנוש קורצ'אק". סטפה וילצי'נסקה לא היתה עוזרת של אף אחד, אלא דמות מרכזית באותו הבית. בשנה האחרונה צף שמה ועלה ברשת וביום הזיכרון לשואה ולגבורה אשתקד פורסמה עליה כתבה גדולה בעיתון הארץ. בסמינריון מחקר שהדרכתי בשנה שעברה בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב בחרה אחת הסטודנטיות להקדיש לה את העבודה שבחרה לכתוב.

לנה קיכלר-זילברמן חיברה את אחד הספרים המוקדמים על נשים ומשפחה בשואה: מאה ילדים שלי ראה אור בראשונה ב-1959 והיה לרב-מכר לפי כל קנה מידה. עד מהרה הופיעו מהדורות נוספות, ועם השנים השלימה את הטרילוגיה כשכתבה את הספרים המאה לגבולם ובית אמי. ספרה הפך קאנוני והיא לדמות מופת. כך כנראה גם בדורות הבאים. לפני כמה שנים, בשיעור פתיחה לקורס שלי באוניברסיטה, סיפרו הסטודנטיות, רובן ככולן צעירות, מדוע בחרו ללמוד ולחקור על נשים בשואה. אחת מהן גילתה שקראה את מאה ילדים שלי בעודה תלמידה בכיתה ג'. הספר עדיין אקטואלי: לפני שנתיים השתלב מאה ילדים שלי ברשימת הספרים האהובים על תלמידי ותלמידות תיכון במצעד הספרים של משרד החינוך.  לפני עשר שנים תועד סיפורם של הילדים והילדות שלה שחזרו אל עברם בסרט.

הספר מאה ילדים שלי היה סיפור עם סוף טוב: אמנם הילדים והילדות איבדו את הוריהם הביולוגיים, אך מצאו אימא שגם הביאה אותם לישראל. אחרית הדבר לספר הזה יכולה לשמש תעודה נאמנה להצלחתו של פרויקט כור ההיתוך הישראלי, כשהפכה אותם מ"אבק אדם" לבני אדם, כאילו שכחו הכול. הילדות היו לנשים צעירות שלמדו מקצוע נשי מסורתי, כמו אחיות וגננות, הילדים היו לגברים צעירים שאחזו בהגה או בנשק והיו מביניהם גם כאלה שנפלו על הגנת המדינה. עידוד ונחמה נוספו לסיפור האם וילדיה כשבגיל 47 ילדה לנה קיכלר-זילברמן בת. לעיתונאיות אמרה שזו היא ילדתה המאה ואחת. הן לא הזכירו את הבת הביולוגית שאיבדה בימי השואה. אולי לא ידעו.

 כהיום כן אז, האימהות היתה ייעודה של האישה היהודייה בישראל. בשנת 1962 זכתה לנה קיכלר באות אשת הנשים ובאות אם השנה מטעם ארגון נשים עבריות שהוענק לה בצריף של רחל ינאית ויצחק בן-צבי בירושלים. בין הנואמות בטקס היו המשוררת לאה גולדברג, רחל כצנלסון-שז"ר ו"אם הבנים" רבקה גובר. לנה קיכלר דיברה על המשמעות העמוקה של האימהות לאישה. אך בימים בהם היתה הפוליטיקה קשורה בטבורה למפלגה, לתנועה, לקבוצה, לאורח חיים ישיר וגלוי, ברצונו העלה על נס וברצונו הדיר, שבלהט המחלוקת, הוויכוח והפולמוס השתמש, כהיום כן אז, בשואה, לאימא המחליפה לא היה סיכוי.

ל' בשבט כבר מזמן אינו יום האם. גם את זה לקחו לנו, אמרה אימא אחת אחרי הצהריים על הספסל בגינה. המועד, שנקבע בזיקה להנרייטה סאלד, אימא חלופית לילדים וילדות עליית הנוער שייסדה את ארגון הדסה, הפך ליום המשפחה. יום המשפחה הוא הזדמנות להציג מגוון של משפחות. כאלה שבראשן שתי אמהות או שני אבות הן עוד רגע כבר עניין שבשיגרה; בדפי הקשר של הכיתה והגן יש לפחות ילד אחד שיש לו רק אימא. גם סיפורם של לנה קיכלר-זילברמן ומאה הילדים והילדות שלה הוא סיפור של משפחה אחרת.

סיפורה של לנה קיכלר-זילברמן ראוי שיילמד סמוך ליום ל' בשבט. אפשר למצוא סמליות במקומו על לוח השנה, בין יום השואה הבינלאומי לבין יום הזיכרון הלאומי לשואה. זה הראשון, ב-27 בינואר, מצוין רק בשנים האחרונות ומציין את יום שחרור אושוויץ. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע בחוק בתאריך שיש לו זיקה ישירה למרד גטו ורשה, שהשנה ימלאו לו 70 שנה. אם עד היום לא יכלה לנה קיכלר-זילברמן לסיפור ההירואי רחב-ההיקף והממושך על אחיזה בנשק לנוכח חיסולו של גטו ורשה, מה סיכוי יהיה לה היום. מוטב ללמוד על השואה לאו דווקא ביום השואה, בין יללת הצופר לצלילי הכינור. לא מן הנמנע שאז יזכו מילותיו האלמותיות של שמריה קצ'רגינסקי לשיר פונאר לקונטקסט חדש: אמנם לבלי שוב הלך לו אבא, אבל הנה אמא כאן.

עוד על דמותה של לנה קיכלר-זילברמן בארץ אפשר לקרוא בספר אל האחות הלא ידועה בפרק השני: האמהות והבנות או בבלוג אל מדף ספרי ההיסטוריה – בלוג פמניסטי.