יום השואה היא הזדמנות בשבילי לקרוא שוב ספרים שנגעו בי ומתייחסים לסבל הלא נתפס של השואה. שלושה ספרי נשים שכתבו נשים ומעלים שאלות של נשים על השואה

כל חיי נמשכתי למדף ספרי השואה. הספרנית קצוצת השיער בבית הספר שלמון בראשון, שם ממוקמת היתה הספרייה לא נתנה לי לקחת ספרים "כאלה שלא מתאימים לגילך" והטיפה לי תמיד שכדאי לי "לחזור למדף של הילדים והנוער ולקרוא ממנו"

"אה… זה בכלל בשביל אמא שלי" הייתי משקרת בחיוך ולוקחת לי עוד ספר מעורר סיוטי לילה ופחדים אפלים מהמדף.

תמיד רציתי שהספרנית קצוצת השיער לא תיהיה שם ובמקומה יהיו חברותיה הפחות קפדניות. עם השנים פשוט למדתי לקחת ספרים שרציתי ולציין שאלו בשביל אמא שלי, עוד לפני שנשאלתי וככה בערך בכיתה ו או ז סיימתי לקרוא לדעתי את כל הספרייה.

השנים עברו והדחף לקרוא לא הפסיק וגם ההתעניינות בשואה. מצאתי את עצמי עוברת קורס הדרכה מהיר ביד ושם, לוקחת לשם חיילים כקצינת חינוך ובסוף מקשיבה לכל הקורסים של אהרון אפלפלד באוניברסיטה. מדפי הספרים האישיים שלי בבית סובלים גם הם מעודף ספרות שואה, לצד הרבה מדע בדיוני. כשחושבים על זה לעומק אף סופר לא היה מצליח לייצר פלנטה אחרת כזאת בדמיונותיו החולניים ולתאר רצח שיטתי ומלחמה מתועבת כמו מלחמת העולם השנייה. המציאות כאן עלתה על כל דמיון חולני או תסריט רצחני והיא מרתקת אותי בניסיון להבין איך זה קרה ולמה אף אחד לא הצליח לעצור את זה.

הנה כמה ספרים שאהבתי במיוחד והם נוגעים גם לאמהות.

לבי הפצוע – מרטין דרי

את הספר ליבי הפצוע קיבלתי מתנה מדודתי גילה, שנולדה בגרמניה שלאחר המלחמה, במחנה עקורים והגיע לארץ כתינוקת. קראתי אותו בתקווה שהסוף יהיה טוב למרות שכבר על הכריכה הובהר מה קורה שם ללילי רופאה יהודייה. מדובר על סיפור אמיתי ומכתבים אמתיים שנשלחו וכך הופך הספר לקשה יותר. "לבי הפצוע" הוא סיפור של אישה יהודייה, אמא מסורה ורופאה, שלא הצליחה לשרוד. עם העובדה הזאת אנחנו יוצאים למסע החיים המרגשים של לילי שליכטרר. לילי לומדת רפואה ומתאהבת בבחור פרוטסטנטי צעיר, רופא. לילי וארנסט יאן מתחתנים וחיים בעיירה קטנה. לילי כמו נשים רבות זונחת את עיסוקה כרופאה ומגדלת את ילדיה בזמן שהמפלגה הנאצית עולה לשלטון.

בתמימות ובאהבה מאמינה לילי שזהותו של בעלה, הארי, תגן עליה ועל ילדיה. אבל ארנסט בוחר לעזוב אותה בלחץ פרנסי העיר והיא מנודה מהבית על ארבעת הילדים הקטנים.

הסיפור האמיתי הוא לא בציוני הדרך אותם עוברת לילי עד מותה הקשה באושוויץ. הסיפור האמיתי הוא המכתבים המדהימים והמרגשים עד דמעות, של אמא לילדיה האהובים ולחבריה. הספר עצמו, הוא אסופת המכתבים שנשתמרו כמעט במלואם, משנת 1920.

בעצם סיפור המכתבים גם הוא מעניין. בנה הגדול של לילי, שבזמן המלחמה שרת בצבא הגרמני, הופך לעורך דין ומתקדם במפלגה הסוציאליסטית, עד לתפקיד שר המשפטים בממשלת וילי ברנדט.  במותו ב-1998 הוריש לאחיותיו את אוסף המכתבים הגדול שהחליפו ביניהם האם הכלואה וילדיה בשנים 1944-1943. הילדות זכרו את המכתבים אבל לא דיברו עליהן ולא הזכירו כמעט את האם האהובה. ארגז המכתבים, שחיכה בחושך 50 שנה, הציף את הזיכרונות והכאב.

מרטין דרי, נכדה של לילי יאן ועורכו הראשי של העיתון "דר שפיגל" ערך ומיין את אסופת המכתבים והמסמכים שנמצאו. הספר מכיל התייחסות למשפחה משנת 1882 עד 1962. אסופת המכתבים מרגשת. לילי מתחילה כאישה צעירה ופמיניסטית. היא פורצת גבולות, לומדת ומעוניינת להגשים את עצמה. היא מחזרת אחרי גבר חלומותיה ומשכנעת את הרב הרפורמי באזורה לאפשר לה להתחתן עם נוצרי.

את הכל מקבלת לילי יאן בסלחנות, את בגידות בעלה, התייחסותו אליה והכל בשל האהבה הגדולה לילדים והדאגה להם. מכתביה המאוחרים יותר, לילדיה, מהמחנה מעלים דאגה אין סופית וניסיון לנחם את ילדיה. אליזה, הבת הגדולה, בת ה 14 מטפלת  בשלושת הבנות הקטנות, דואגת מבשלת ומגוננת עליהן בזמן ההפצצות.

קריאה במכתבים האוטנטיים כל כך מעלה השוואה ליומנה של אנה פרנק. "לבי הפצוע" חושף בכנות נדירה את נבכי נפשה של לילי יאן, כאישה אמיתית, פמיניסטית ואמא מסורה.

אל האחות הלא ידועה – ד"ר שרון גבע

גילוי נאות- שרון גבע היא חברת ילדות אבל זה לא גורם לי להיות פחות אוביקטיבית לגבי כוחו של הספר והיכולת שלו לעורר מחשבות. ישבנו לדבר, שרון ואני, ודנו בשאלה למה צריך להתייחס לנשים בשואה. בעצם נשים, כמו גברים, מעצם היותם יהודים זכו לאותו יחס. האומנם? נשים, אולי בכל מקום העולם, אבל כאן בהקצנה מכאיבה ולא ניתנת להבנה, התמודדו עם החלטות שונות הקשורות למשפחה ולילדים. הגברים הופרדו פעמים רבות מהנשים ואלו נשארו עם הילדים. ילדים קטנים או גדולים, תינוקות ואפילו בהריון. ההחלטה אם ללכת עם הילדים או לנסות להינצל היא שאלה שאין עליה תשובה, אבל עם שאלות כאלה ואחרות התמודדו נשים.

"הלוואי שיוולד לי תינוק מת", אומרת אישה אחת בספרה של שרון גבע ומשאירה כאב שלא ניתן לנחם. להיות אמא מקבל משמעות אחרת בתקופה בה האכזריות והמפלצתיות שולטים. סיפורי אמהות מגנות על ילדים, מתות איתן, חונקות אותן, משאירים אותנו  עם החרדות הכי בסיסיות בהורות, התחושה שיבוא היום ולא נוכל להגן על ילדינו היקרים.

להיות אישה בתקופת השואה, גם בלי ילדים, משאירה נשים בהתמודדויות קשות אחרות. נשים אחזו בנשק וניסו להציל ולהבריח. לנשים, לעומת גברים, לא היה סימן הסגר ליהדותן. גברים עברו ברית מילה ואילו נשים נשארו במקום שיכל לנסות לעבור את הגבולות ולעשות תפקידים של הגנה או דאגה למי שנשאר.

הספר, שיוצא כיום במהדורה שניה וזכה בפרס ע"ש מרדכי איש-שלום, של יד בן צבי, הוא אמנם ספר מחקר. אבל גבע, כעיתונאית לשעבר, נברה בארכיונים והעלתה מסמכים מרתקים וסיפורי נשים שלא משאירים אותנו אדישים. הספר עצמו כתוב מעניין וקולח.

לפוסט של שרון גבע כאן באתר

ילדה – אלונה פרנקל

הספרים של אלונה פרנקל פזורים במדפי הספרים שלנו בחדרי הילדים. צבעונים, מצחיקים, אופטימיים. נפתלי עם סיר הסירים הוא רק דוגמה ליכולת של אלונה פרנקל להרגיע כל הורה ולתת כלים לכל מצב. זה מפתיע כי האופטימיות לא קשורה בכלל לחייה הקשים והבלתי נתפסים של פרנקל בתור ילדה. אלונה פרנקל עברה את השנים הצעירות בחייה במחבואים שונים, בדלות, קושי ועצב גדול. היא הסתתרה, השתתקה, נאסר עליה להראות, לדרוש ואפילו לבכות.

אלונה פרנקל מתארת את ימי ילדותה בתקופת החושך הגדולה של האנושות. תקופה שמשאירה גם אותה בחושך אמיתי, במחבוא , חלק גדול מהזמן רחוק מהוריה. הפגישה איתם במהלך המלחמה גם היא קשה. ממחבוא בכפר למחבוא בעיר, להורים שהיא לא לגמרי זוכרת.

בתוך כל העצב הזה אלונה קוראת. היא קוראת איזה ספר אנטומיה מעוות שהיא מוצאת ובעצם כל מה שניתן. היא גם מציירת ומדמיינת, את זה לא לקחו ממנה.

הספר נוגע בכנות המדהימה של פרנקל ובאופטימיות הגדולה שהיא מעבירה. חייה הקשים והשלטון הנאצי לא הצליחו לגזול ממנה את כשרונה הגדול ואת האופטימיות שלה ביכולת לראות את העולם. השמש אצל פרנקל זורחת וזו סיבה מספיקה בהחלט לחייך ולחיות.

הספר שלה העלה אצלי שאלות לגבי הורות וגידול ילדים. פרנקל  מתארת ילדות חסרת כל ביטחון, תאוריית הצרכים של מסלאו מתמוטטת לגמרי בימי מלחמת העולם השנייה לפרנקל, אין אוכל, אין ביטחון ואין משפחה. יש רעב, בריחה, נטישה, חוסר אמון ופחד. ועדין היא גדלה להיות אישה רגישה ומעוררת השראה.

ואולי יותר מזה יש משהו בציורים של פרנקל ששזורים במהלך הספר כמו גם הזיכרונות שהיא מתארת שמצליחים להתגבר מעל כל הסבל הנוראי והתנאים הקשים ולראות את הטוב, את האופטימי. נולדים כאלה? מתחנכים להיות כאלה? לי אין תשובה אבל כן המלצה חמה על הספר המרגש.